אמאאאאאאאאאאא...

אמאאאאאאאאאאא... הצעקה הדהדה בכל השכונה. גורמת לאינספור אמהות לעצור את נשמתן. לנסות להבין אם הקריאה הזו מכוונת אליהן. בהלה מהולה בריכוז על פניהן. אמאאאאאאאאאאאאאאאא... ארוך יותר. מיוסר. דחוק. דחוף. בהול. לחוץ. קורע את הלב. מה לעזאזל קורה? כל השרירים נמתחים. כל הפעולות נעצרות. כמו בסרט מצוייר כשהדמות פתאום קולטת שהיא באוויר ומבינה שהיא עומדת ליפול. דממה. רק הרעש של המאווררים מחריד את השקט המתוח שירד על כל הבלוק. אף אחד לא זז. מחכים. אמממממממממממממממממממממממאאאא עם ה'אי' הראשונה כולם מתחילים לרוץ. כמו גל עצום שמתרומם משום מקום בעוצמה אדירה אל עבר החוף, אל החלונות, הדלתות, המרפסות, גורם להם להיזרק החוצה מהבתים במין תחושת דחיפות קולקטיבית של קהילה שמחוברת בנימים. שמכירה את כל בניה ובנותיה. שמרגישה כמו משפחה. כולם בשביל אחד. מה לעזאזל קורה? השמש מסנוורת בעיניים. הבטון שורף את הרגליים היחפות. נשים אוספות את שיערן בתחושת אי נוחות, סוגרות את החלוק הבלוי ביד אחת כשהן מבינות שכל השכונה רואה אותן. פתאום בתוך הקהל העצום שנשפך החוצה הן מרגישות חשופות. עיניהן מתרוצצות בבהלה בין האנשים, מנסות לאתר את מקור הצעקה קורעת הלב, להתגבר על הרחש של ההמון שמתרוצץ בתוך הכאוס והבלבול ומנסה להבין מה קורה, כולם בשביל אחד. מי צעק? מי האמא? איך עוזרים? למי לעזור? אני כאן. רק תגידו מה צריך. להביא מים? מגבת? להתקשר למשטרה? מכבי אש? אמבולנס חס וחלילה שלא נדע? פתאום דממה. בבת אחת כולם משתתקים. ההמון מתפצל לשניים כשנער חוצה אותו נושא על כפיו ציפור עם כנף שבורה. מצוקה אדירה נראית בתנועותיה. היא מנופפת בכנף אחת ולא מצליחה לזוז והילד עוטף אותה והולך כפוף כמו להגן עליה עם גופו, כולו נסער ומיוסר. הקרובים אליו מבחינים בדמעות שהוא לא מצליח לעצור. "לא התכוונתי" הוא ממלמל לעצמו. לא מבחין כלל בכל האנשים שסביבו. "לא התכוונתי. סליחה." פתאום עוצר. "אמא?" "אמא? איפה את? את יכולה לעזור?" אמא? אמא?!