הדלת נטרקה

הדלת נטרקה כל כך חזק עד שכל הבניין הזדעזע.

זה לא מה שהיא התכוונה לעשות. אבל הרוח עזרה לה. דחפה אותה החוצה בפראות, בוחנת עד כמה היא באמת נחושה לעשות את הצעד. השיער שלה התעופף סביבה כמו עטלף בהתקף טירוף, מסתיר לה את שדה הראייה, דורש התייחסות.

הדבר היחיד שעלה לה בראש זה כמה קשה היא תצטרך אחר כך להתמודד עם הקשרים. יד אחת עולה באופן אינסטינקטיבי להזיז אותו, להחזיר אותו למקום. אבל השיער שלה עקשן בדיוק כמוה. סוף סוף הוא הרגיש משוחרר והחליט שזה הזמן הנכון לחגוג. מתערפל סביבה לכל הכיוונים, יוצר לה צללית של אריה על רקע הקיר של הבניין החשוך.

היא מתכופפת להרים את התיק וזהו. לא מסוגלת להתרומם. בבת אחת עוזב אותה כל הכוח והיא נשפכת על הרצפה. לא מבינה מה בדיוק קורה, לא יודעת מה היא אמורה לעשות עכשיו. אשה לבושה בחליפה מחוייטת, נעלי עקב, איפור שזולג על פניה, שרועה באמצע הרחוב בלי אוויר לנשימה. לא אכפת לה מכלום. לא אכפת לה אם מישהו יעבור ויראה אותה. לא אכפת לה מה יחשבו. לא אכפת לה מה יגידו. היא בכלל לא שם. המוח שלה ואקום ושום דבר לא חודר. ואקום וריק.

השקט שבחוץ מתחיל לחלחל לתוכה, תופס נפח בלב, ממלא את הריאות, זורם בדם, דוחק בסרעפת מעלה מטה... מעלה מטה... היא שומעת את עצמה נושמת... מעלה מטה... רק לנשום. להיות. לא לחשוב. השיער נרגע סביבה. ובפעם הראשונה מזה יובלות היא מחייכת.