בשתים-עשרה בצהריים בדיוק חרב עולמה.

בשתים-עשרה בצהריים בדיוק חרב עולמה.

מצחיק, שהיא בדיוק הביטה בשעון. הצצה חפוזה כזו, רק כדי לאשר שהיא לא מאחרת. שונאת לאחר. אנשים שמאחרים מוציאים ממנה הרבה רגשות חבויים. הם מציפים אצלה את תחושת הזלזול, הניתוק, חוסר הכבוד לזמן שלה. היקר. או, כמה הזמן שלה יקר.

אז היא מעיפה מבט בשעון הכתום שלה, רק כדי לבדוק שהיא בזמן ומחייכת לעצמה. יש לה חיבה עמוקה לשעון המכוער הזה. היא עונדת אותו בכל הזדמנות, רק כדי להיזכר. אחת המתנות המכוערות שקיבלה בחייה, אבל האהובה ביותר. כמה אהבה הייתה במתנה הזו. כל פעם שהיא עונדת את השעון הגדול והכתום והמסורבל הזה היא מרגישה עטופה באותה אהבה משכרת. ימים נהדרים של חורף ורוחות בחוץ, וחום ושלווה בפנים. היא מקפידה לשמור עליו, על השעון הכתום שלה. מחליפה בטריה כשצריך, כדי שלא יעצור לעולם. שעון של אהבה. ועכשיו מביטה בו בחטף כדי לוודא שהיא לא מאחרת.

לוקחת נשימה עמוקה ונעמדת מול דלתות הזכוכית. כמו בשיר של מאיר אריאל הן נפתחות לקראתה מעצמן, ממתינות שתיכנס. אבל היא מהססת. יש לה תחושה לא טובה. אינטואיציה. חוש שישי. משהו חזק שומר אותה בחוץ. ברור לה שברגע שתיכנס והדלתות ייסגרו חרישית מאחוריה, לא תהיה דרך חזרה.

בהיסח הדעת מלטפת את השעון, מרגישה את האהבה שהוא נוסך בה, את הביטחון שהכול יהיה בסדר. כן, ברור שהכול יהיה בסדר. עוד נשימה עמוקה והחלטית מזיזה אותה קדימה. שני צעדים והיא בפנים.

הדלתות מאחוריה נסגרות וכולאות אותה במציאות אפרורית וקרירה. יש אנשים שאוהבים את הקרירות הזו. היא תמיד מעדיפה אור שמש.

גברת רבקה? כן, זו אני. תיכנסי בבקשה לרופא. הוא ממתין לך.

בשתים-עשרה בצהריים בדיוק, לפי השעון הכתום של האהבה, חרב עולמה.