יבוא? לא יבוא.

שעות שהיא יושבת על הספה. מחכה. המחשבות לא עוזבות אותה לרגע.

יבוא? לא יבוא. יבוא? לא יבוא.

הלוואי והיה לה פרח. היא הייתה קוטפת לו את כל עלי הכותרת באכזריות רק כדי לקבל תשובה. מקריבה פרח שלם על מזבח אהבתה.

יבוא? לא יבוא.

הציפייה בלתי נסבלת. מחכה.

כמה שהיא שונאת לחכות. הזמן מאבד את המימד הפיזי שלו הופך למשהו גמיש שנמתח עד אינסוף והולך ומתרחק ממנה. כמו בציור של דאלי נוזל ונעלם למקום אחר. מקום שהוא לא שלה. מקום שבו אין לו משמעות.

אבל לזמן שלה יש משמעות. הזמן שלה תקוע איתה על הספה, מסרב לזוז. היא מדברת אליו. נו כבר, תן גז, תתקדם. אבל הוא לא שומע אותה. או שפשוט לא אכפת לו. מתעלם ממנה, לא מבין מה כל כך דחוף. עוד דקה, עוד שעה. למה לרוץ?

היא מבינה שהזמנים שלהם לא מסונכרנים. השעון שלה רץ קדימה ושלו עומד במקום. איך זה יכול להיות? איך היא לא הבינה את זה עד עכשיו? איך היא הביאה את עצמה למקום שבו היא מוכנה להקריב פרח והוא נוזל לה עם הזמן? למה היא לא אומרת באמת את מה שהיא רוצה? למה היא לא ברורה? למה ולמה ולמה...

מרגישה שהיא עולה באש. החום מתפשט מהחזה אל הפנים, כפות הידיים שלה מתחילות להזיע. הכעס משתלט עליה, נוזל ממנה, מרטיב את השיער, את החולצה, מטפטף אל הספה.

ואז בבת אחת הכל משתתק. הנשימה נעצרת. אופנוע מגיע וחונה למטה ברחוב.

היא לא מסוגלת לקום להציץ מהחלון. נשמתה זועקת לבדוק אם זה הוא, אבל גופה לא זז. הפחד מהאכזבה מדביק אותה למקום.

פותחת פה למלא את הריאות שזועקות לאוויר. איך בנאדם שוכח לנשום?!

והזמן שעד עכשיו לא הסכים לזוז מתחיל לרוץ כמו מטורף. כל הדקות שנתקעו במקום משתחררות בבת אחת, מדלגות בקלילות וסוגרות את הפער בין הספה לדלת הבית.

אח...אם רק היה לה פרח היא כבר הייתה יודעת מה יקרה עכשיו.